<h1>שבלי הלקט דין כלאי בגדים סימן מ"ד</h1>
<h2>דף סא:</h2>
בספר הישר, קשיא לי, הא דאמרינן במסכת ביצה [ט"ו ע"א] ומייתי לה ביומא [ס"ט ע"א] ובמסכת תמיד [כ"ז ע"ב], בגדי כהונה שאני דקשין הן, דהא אמרינן במסכת ערכין [ג' ע"ב], הכל חייבין בציצית, כהנים לויים וישראלים, ופרכינן, פשיטא, ומתרצינן, כהנים איצטריכא ליה, מהו דתימא כהנים הוא דאישתרי כלאים לגבייהו כו'. הא שמעינן מהכא דיש בו משום כלאים, ותו אמרינן שאני בגדי כהונה דקשין הם אבל הצעה דהיא מדרבנן קאמר דלא גזרו אלא ברכין, דאמר רב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש, שריא, וכן צררי דפשיטי בחיקו שקשין הם ואינן שוע טווי ונוז ולבישתן דרבנן, והקשין לא גזור בהו רבנן אלא בלבישתן אם הן כעין לבדין ולא בהצעתן אם הם אפילו שוע טווי ונוז, לפיכך לבישת נמטא [גמדא דנרש מותרת] דלא עבוד רבנן תקנה בקשין, כדאמרינן [ערובין ס"ג ע"ב] במילי טובא במילתא דלא שכיחא לא גזור רבנן, גם גבי כלאים אין לבישה בקשין, והיינו טעמא דמרדעת דחמור [כלאים פ"ט מ"ד], דאפילו ברכין מותרין, כדאמרינן [נדה ס"א ע"ב], בגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור הא בידוע מותר. וכן בטפיטין של סוס, וכן בכרים וכסתות דאיכא מידי טובא דלא גזרו בהו רבנן. וכובעין של לותיר מותרין הן, דקשין הן, והם נמטא גמדא דנרש, דאינן טווי ונוז דקשין הם אפילו העלאתו מותרים דלא גזרו בהו רבנן כדפרישית.
להרב ר' אברהם ב"ר דוד זצ"ל, אודיעך מה שבעיני מענין כלאים. דודאי כלאים דאורייתא שוע טווי ונוז כולהו כחדא בעינא כדאמרינן במסכת נדה, והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא. וזהו פירוש שוע טווי ונוז, צמר ופשתים מנופצים ומעורבים ביחד וטוה אותם ביחד, ומאותו טווי אורג בגד וזהו בגד כלאים שעטנז, אבל אם אינם ביחד שוע טווי ונוז אינו מן התורה אלא איסורא מדרבנן וגדר גדול שגדרו בכלאים. ומשכחת לה שוע לחודיה שאסור מדרבנן, כגון הלבדין שאמרו במסכת כלאים [פ"ט מ"א], הלבדין אסורין מפני שהן שועין. וטווי משכחת לה בלא נוז, כגון שנפץ ומערב הפשתן והצמר וטוה מהן משיחה לקשור בהן מתניו ואין בו נוז שהוא ארוג. ונוז לחודיה משכחת, שטוה הפשתן בפני עצמו והצמר בפני עצמו וארגן. וכל אחד ואחד מאלו מדרבנן אם לא יזדמנו שלשתם בבת אחת. ולשון שוע מלשון וטח את הבית, דמתרגמינן [ויקרא י"ד] וישוע ית ביתא, ולשון נוז הביא הרב רבינו האי גאון זצ"ל ראיה שלשון נוז חיבור הוא, כדאמרינן [חולין נ"ד ע"ב] ואי איפסק ניביה טרפה, ומשמע הגירסא שלו ניזיה הוא, ובגירסא שלנו ניביה כתוב. והקושר כמו כן הוא כלאים דאורייתא, שאדם קושר חוט של פשתן בחוט של צמר דאורייתא הוא, ומוכחא מילתא הא דאמרינן בפרק התכלת, [מנחות ל"ט ע"א] אמר רבא, שמע מינה קשר העליון דאורייתא דאי סלקא דעתך דרבנן אמאי איצטריך קרא למישרי סדין בציצית, פשיטא התוכף תכיפה אחת אינו חבור, אלא לאו קשר העליון דאורייתא הוי. ולא תעלה על דעתך דקשר של קיימא בעינן כדבעינן בקשר של שבת, דאפילו בקשר שאינו של קיימא אסור, כדאמרינן פרק במה בהמה יוצאה [שבת נ"ד ע"א] ובלבד שלא יכרוך, אמר רב אשי לא שנו אלא לענין כלאים, ומסקנא. אלא כלאים דחבלים, והא אנן תנן [כלאים פ"ט מ"י] התוכף תכיפה אחת אינו חבור. לעולם כלאים דחבלים ואימא ובלבד שלא יכרוך ויקשור. למדנו מזה שאפילו שאינו של קיימא מאחר שהוא קשור יחדיו קרינא ביה וחשוב הוא כשעטנז. ולענין תפירה, כגון חתיכה של פשתן וחתיכה של צמר שתפרן זה בזה, או שתי חתיכות צמר שתפרן בחוט פשתן, מספקא אי דאורייתא אי דרבנן, אבל בדרבנן ליכא לספוקי, ונראה שהוא מן התורה, מן הקושיא שהקשה רבא פרק התכלת [מנחות ל"ט ע"א], למאי איצטריך קרא למישרי סדין בציצית, פשיטא דתוכף תכיפה אחת אינו חבור, מכלל דאם עשה שני ראשיה לצד אחד אפילו מן התורה הוי חבור. ופירוש תוכף תכיפה אחת כך, אם מחבר אדם במחט חתיכה של פשתן וחתיכה של צמר אינו חבור ולא עבד כלום, ומאיליו הוא נשמט. אבל אם עשה שני ראשיה לצד אחד, שהחזיר המחט פעם שניה הוי חבור. ועיקר דבר זה במסכת כלאים [פ"ט מ"י], ואין לי כח להתיר כרים וכסתות וברדי"ש אם אינן קשים, ומה הם הקשים שהתירו רבותינו, מי יכול לומר אלו דברים רכים ואלו דברים קשים. וכל תפירות העורות בין מכוסות בין אינן מכוסות ותפר מקצתן בחוט פשתן ומקצתן בחוט צמר, הוא אסור מטעם המשנה [פ"ט מ"ט] שאומרת, לא יקשור אדם סרק של פשתן בשל צמר לחגור בו מתניו, אעפ"י שהרצועה באמצע. והאבנט והשנצים שמחברין המכנסים עם הזוגות, איני נוהג בו היתר, ולימדנו אחד המיוחד בראש חבורתינו המדקדק אחרינו, לעשות תקנה לשנצים, ליקח רצועה קטנה עם השנצים ולקשור במתניו על המכנסים ולקשור עם הזוגות. ואחזור עוד על הכלאים, ממה ששאלת על מי שתופר בגד פשתן בפי הגלימא כדי שלא יקרע, נשאל על זה לרבנו יצחק אלפסי זצ"ל, והכי שאילו מקמיה, כגון אלו המשימים בגד של פשתן באלגופרא, אסור או מותר, ואסר להו.
ואחזור על הכלאים, ולענין תפירה, כגון חתיכה אחת של צמר וחתיכה של פשתן שתפרן זה בזה, או שתי חתיכות של צמר שתפרן בחוטי פשתן, מספקא לן אי מדאורייתא אי מדרבנן, אבל בדרבנן ליכא לספוקי, ונראה שהוא מן התורה מן הקושיא שהקשה רבא בפרק התכלת [ל"ט ע"א], למאי איצטריך קרא למישרי סדין בציצית, פשיטא, התוכף תכיפה אחת אינו חיבור, מכלל שאם עשה שתי ראשיה לצד אחד אפילו מן התורה הוא חיבור. ופירוש התוכף תכיפה אחת כך הוא, אם מחבר אדם במחט חתיכה של צמר וחתיכה של פשתן אינו חבור דלא עבד ולא כלום, דמאיליו הוא נשמט, אבל אם עשה שתי ראשיה לצד אחד, שהחזיר המחט פעם שניה חבור. ועיקר הדבר הוא במסכת כלאים פרק ט' ובהלכה (ט') [י'], והכי איתא התם, אותות הגרדים ואותות הכובסים אסורין משום כלאים, והתוכף תכיפה אחת אינו חבור ואין בה משום כלאים, והשומטה בשבת פטור, הפך שתי ראשיה לצד אחד, ואית דגרסי עשה שני ראשיה לצד אחד כלאים דאורייתא. ואיכא למימר דרבא לרווחא דמילתא הקשה, כלומר, למאי איצטריך למישרי וכו', פשיטא, אפילו איסורא דרבנן נמי ליכא והתוכף תכיפה אחת נמי אינו חיבור ואפילו מדרבנן, אבל עשה שני ראשיה לצד אחד הוי איסורא דרבנן. וגם איכא למימר, היכי אמרינן התם [נדה ס"א ע"ב] דמאן דאבד חיטא דכיתנא בגלימא דעמרא דאוריתא, שעטנז אמר רחמנא, וכיון דנתקיה נתקיה, ומי גרע חוט אחד שהוא משוך וארוג בכל הבגד מחוט אחד שעשה שני ראשיה לצד אחד. ומאן דמחמיר על התפירה לאוקומי מדאורייתא, אמר, דתפירת כלאים דאורייתא, דהא קא מדמי ליה במשנה, יש בה משום כלאים והשומטה בשבת חייב, מה שבת דאורייתא אף הא דאורייתא, וחוט של תפירה חשוב הוא יותר מחוט שהוא ארוג ומשוך בכל הבגד כיון דעל ידו מתחברין החתיכות, ומתקיים הבגד, "יחדיו" קרינא ביה והרי הוא כקשר וכשעטנז גמור. ועוד, דמקשינן התם בפרק קמא (דיומא) [דיבמות] [ה' ע"ב], האי יחדיו מיבעי ליה לתוכף תכיפה אחת דאינו חיבור, מכלל שאם עשה שני ראשיה לצד אחד יחדיו קרינא ביה. ומאן דמיקל לאוקמא מדרבנן, סבירא ליה, דה[מ]קשה שהקשה האי יחדיו מיבעי ליה לתוכף תכיפה אחת הוא סבירא ליה שעטנז אסור מדאורייתא, וכבר קימא לן דכולהו בעינן וכמר זוטרא. אילין פלוגתא איכא לאיפלוגי בהא מילתא, אבל מכל מקום אסור מדרבנן, והפורץ בה פורץ גדר הוא, ואיפלגי בה ר' יוסי ור' יהודה במסכת הוריות, ואפילו בכלאים דרבנן, איכא דקרי ליה מין ואיכא דקרי ליה משומד.
מצאתי בשם רבנו שרירא גאון ז"ל, והלכתא אסור לתפור שני בגדים אחד של פשתן ואחד של צמר בחוטי משי כדי לעשות בגד אחד ללבוש, דכיון שדוחק זה בזה בתפירה נעשין כנוזין, ואסורין, וקיימא לן, מדרבנן או שוע או טווי או נוז, ולא התירו חכמים אלא מדתניא [כדתניא] [תוספתא פ"ה מ"י], לובש אדם שני חלוקין זה על גב זה אע"פ שאפונדתו חגורה לו מבחוץ, אבל תפירה לא התירו, ובמה [ש]הוא רחוק זה מזה, כבר נחלקו במערבא [ירושלמי פ"ט ה"ה], דאמר אבוי דבר קפרא שאל לר' זעירא, מהו ליתן פריטין בטליתא ומקטרינון בחוטא דכיתנא, א"ל אסור, ושמואל אמר מותר, ופשטינן דאסור, ועוד שיש בו משום מראית העין.
מצאתי בשם הרב ר' מנחם שפי' בשם הרב ר' יצחק ב"ר מאיר זלה"ה, כשחוט אחד פשתים או צמר נתבטל תחלה בשל היתר, כגון של תפר עורות, מתיר רבי לחברו בשל מין אחר פשתים לצמר וצמר לפשתים, ומביא ראיה, לצמר הגמלים וצמר הרחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר, וכן פשתן בנקבי שפה. וגם הר"ר אליעזר ז"ל ממיץ מתיר, וראיותיו כתובים בספר היראים.
